ילדים יודעים להבחין בקלות בין טוב ורע וגם קל להם מאוד להיות מגנים של הטוב, שומרי צדק קטנים. גם בגיל ההתבגרות נזהה עניין באידיאולוגיות ומשיכה לערכים מוחלטים, שחור או לבן בלי אמצע, בלי אפור, בלי שטחים מתים.
באיזה שלב אנחנו מאבדים את יכולת ההבחנה הזו?
הטוב נשזר ברע והם מתערבבים, כבר אין ערכים מוחלטים?
הכל הופך לאפור. ברור שזה תהליך הדרגתי, זה בטח לא קורה ביום אחד אבל מה הקטליזטור??
יש כמה תשובות לשאלה הפילוסופית הזאת: תשובה אחת מעניינת במיוחד מכיוון שהיא צצה ועולה המון בקליניקה - הריגוש!
אבל זו לצערי, תשובה די שיטחית ובשביל לתקן, אין ברירה, צריך טיפה ללכת אחורה..
מה המודל שראינו בבית?
על פי איזה דפוסים אנחנו פועלים?
ולבסוף האם הדפוסים האלו מחזקים את המשפחה או מחלישים אותה.
לדוגמא: כולם יודעים ששיגרה זה טוב, בני אדם אוהבים קבוע, זה מוריד לחצים, עוזר להתנהל טוב ונותן תחושת שליטה. לכולנו היו תקופות עמוסות בחיים ואין אחת או אחד שלא אמר פעם אני מתגעגעת לשקט או אני מתגעגע לשיגרה. אבל מתישהו אנחנו נרדמים עם השיגרה הזו, במיוחד בתוך חיי משפחה עם ילדים קטנים שדורשים טיפול ללא הפסקה, ומפסיקים להנות מהיום יום שלנו, השגרה משתלטת על הזוגיות. יש זוגות שימצאו בילויים חדשים ומשותפים, יש כאלה שמבינים שזו תקופה ויתנו לה לעבור ויש כאלה שצריכים ריגוש והם ינסו להפר את השגרה בעזרת חוויות קיצוניות, ריגושים.
אז אם אתם כבר עמוק בתוך החוויות הקיצוניות נצלו את העניין להתפתחות ולהתבוננות, הבינו דפוסים, חפשו את המודל ותשנו!
ואם אתם עוד לא שם? מעולה אז הפוסט הזה בשבילכן ובשבילכם, דעו שהחוויה האנושית משותפת ודומה להפליא, נצלו נסיון של אחרים ובואו לקבל כלים לפני שאתם מגיעים לשפת התהום.
רוצים לשמוע ולדעת עוד? רוצים לשפר ולהשתפר?
אני כאן בשבילכם: 0544993378
קארין זמליינסקי
מחכה לשמוע מכם
